בעקבות הזמן הנכון

1-Pass

3 אמא

2-בקעה

חזרתי לפירנאים אחרי חופשת קיץ קרירה בארץ. כן מוזר להגות את המילים "חופשת קיץ קרירה בישראל" אבל מאחר שהכל הכל יחסי, אז השנה דרום צרפת חוותה את הקיץ החם והיבש ביותר מאז תחילת המדידות ואילו אוגוסט בישראל היה בהחלט סביר. כל מי שפגשתי כאן אחרי הקיץ קילל נמרצות. את החום, את זה שאין מזגנים, את האנשים שנעשו עצבניים וחסרי סבלנות, וגם את הנהיגה בכבישים.

וגם נגמרו המים בנחלים ובבריכות הטבעיות שמפוזרות כאן באזור לרוב.

וכשניגמר החום הגיעו גשמי זעף ושיטפונות. במחוז הצמוד היו השיטפונות החזקים ביותר מזה 100 שנה וכ 12 אנשים ניספו. באזור שלנו ירדו כמויות גשם מאוד רציניות ובמשך הרבה מאוד ימים, וגם השלג הגיע לראשי ההרים מוקדם משנים עברו.

אז כשהגעתי כבר הכל היה רחוץ, נקי, רגוע, הבריכות מלאות מים והמים זורמים מכל פישון נחבא.

אבל לפני כן – הדרך לכאן כבר על “אוטומט”- הכל זורם, סרנדיפיטי כזה -כאילו. טיסת שכר כמובן. יצאה מהשרוול בנתב"ג 3 דקות לפני הזמן, אין פרשת שוקולד, אין חרדי שלא רוצה לשבת ליד שיקס'ה, כולם שקטים ומנומסים. וכן. הכנתי את הסנדביץ' לבד.

ביציאה מהשדה כבר אין היסוסים. ישר-למטה-ימינה-אוטובוס ורגע אחרי אני כבר על רכבת 288 קמ"ש לצרפת (הלו – השר כץ? 288 קמ"ש)

זהו הגעתי לפירנאים. צועד כבר בכפר שלי עם הטרולי (שמלא בטחינה, תמרים ואגוזי מלך) על כביש מרוצף אבנים שנסללו עבור עגלות, ודקה אחרי זה א. נעצרת לידי בחריקה: “מא נועם, קס-קה-טו-פה-איסי?” - היא בדיוק בדרך לברצלונה אז קבענו לקפה בשבוע הבא. “ביזו ביזו" והמשכתי.

שלוש דקות אחרי, פוגש את ט. במרכז העיירה. עדכונים ורכילויות מהשלושה חודשים אחרונים והופ הגעתי.

כבר הרגשה של שכונה (אפילו קיבוץ) ובית.

למחרת בסיום הג'וגינג במסלול הקבוע בעיירה מישהו במכונית שחורה מסמן לי שלום. פרצוף מוכר. ” דידנ'ט קנואו יו אר היר. אי סוט יו אולרדי לפט פור דבלין" לחצתי את ידו של ז'. ידידי האירלנדי. “אי ג'אסט ארייבד פרום ברצלונה אירפורט. אה ספונטניוס דסיז'ן. לטס סיט פור א קופי"

אז ישבנו לקפה. ז'. עם חליפה ואני עם טרינינג מיוזע. באופק ניבטה פסגתו המושלגת של הר הקניגו (עליו טיפסתי ביוני ללא שלג) ואז הצעתי לו שאולי כדאי שננסה לטפס על הקניגו פעם אחת בשלג.

-”נו נעם, איטס נוט פור מי. טו דאנג'רוס, אי וויל וורק אין דה גארדן אינסטד"

יומיים אחרי זה אני מקבל וואטסאפ מז'. “איי אם אין דה קליניק. סליפד אין דה גארדן אנד דיד סאם דאמאג' טו מאי לג. אנטרינג אן אופריישן"

הלאה – עוד יום עובר ואני ברכיבת אפניים ראשונה בשביל הירוק לאורך הנהר. אחרי 10 ק"מ חולף בעיירה הבאה אמלי-לה-באן ונזכר בחברי ז'. (אה אה. שלא תתבלבלו. אחד היה ז' באנגלית והשני ז' בצרפתית) כבר כמה חודשים לא הייתי איתו בקשר והפעם אני צריך להתקשר הרהרתי תוך כדי רכיבה. אולי נעשה איזה טיול או שניים בהרים. המחשבה טרם התאדתה מהקורטקס הפרפרונטלי שלי כשמישהו יצא בריצה מהשיחים משמאלי כולו שרוט וזב דם חצה את השביל מולי והמשיך לרוץ.

"הי ז'.” אני צועק אליו. הוא לרגע מסתכל עלי ניראה די המום לא מזהה וממשיך לרוץ.

"ז' אררט. סה מואה" אמרתי והורדתי את הקסדה כדי שיוכל לזהות.

"אה נעם סה טוואה" התישבנו לשיחה קצרה. התברר שהוא מתאמן לתחרות ריצה בהרים. הוא רץ ורוכב אפניים למרחקים ארוכים. מאוד ארוכים. ושום דבר לא עוצר אותו. לא נפילות לא שריטות. הוא רץ.

קבענו להפגש שעה אחרי אצלו בבית להשלים פערים של כמה חודשים והמשכתי לעיירה הבאה.

בערב בוואי-נט תאונה בבקעת הירדן. משאית לא לקחה סיבוב וששה נהרגו בטרנזיט. כמה שמו לב שבסירטון התאונה היתה מכונית ראשונה שניצלה אולי ס"מ אחד מפגיעה של המשאית. הנהג שלה לקח ימינה ונהג הטרנזיט לקח שמאלה.

ואתמול במקרה ראיתי את הסרט החדש על הנווטת תמר שקפאה למוות אחרי הפאס באנפורנה שבנפאל. סרט מצמרר אשר כל מי שאי פעם התאמץ ועלה לפאס הזה (5400 מטר) וודאי זוכר את זה כאחד מהימים הקשים פיזית בחייו.

הרגשתי די קשור אמוציונלית לנושא. בעצמי עשיתי את הפס הזה שלוש פעמים ולפני שבוע הבת שלי עשתה אותו. וכשלא ייצרה קשר כמה וכמה ימים- ומעל משך הזמן שחשבתי שכבר היתה אמורה לחצות את הפס- עלו לי כבר בראש סרטים (דמיוניים) של הארוע הטרגי של תמר (וראוי להיות הוגן ולומר גם של כל האחרים) מלפני 4 שנים בדיוק.

כששמעתי את התאורים של החברות שהיו איתה (עם תמר לא בתי) בפס וניצלו בהחלטה של רגע, החלטה מושכלת או מחוסר ברירה זה לא משנה -

[אחת כי היתה בהיפוטרמיה הרגישה שהיא הולכת למות ולא היתה מסוגלת להמשיך ונישארה בבית התה. השניה יצאה עם תמר להתחיל בירידה הארוכה מהפס אבל מיד החליטה לחזור לבית התה כי אמרה "אם אני ממשיכה אז אני בטוח אמות – אם אני חוזרת אז אולי אני אחיה". למחרת בבוקר השתיים שניצלו יצאו מבית התה במזג אויר מושלם, כמעט כמו חדשות אפשר לומר, רק כדי לגלות בהמשך שהירידה בסופה הרגה 42 מתוך 55 מטיילים). במקרה הזה החלשים שרדו]

בסוף

סבא של תמר אמר: “היא היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון"

אמא של תמר אמרה: “היא היתה במקום הנכון בזמן הנכון בשבילה"

אז בסוף

אני לא יודע אם החיים זורמים כמו הדרך מתל אביב לפירנאים או כמו טרק בהרים, האם בכלל אפשר לתזמן, או האם הכל מיקרי, והעיקר מתי (אם בכלל) נכון לעשות מה.

תמונות:

1-טורונג לה פס ביום יפה

2-אמא של תמר (מהסרט בערוץ 10)

3-התאונה בבקעה