כנס הקטלנים הגדול
- נעם
- 8 ביוני 2017
- זמן קריאה 3 דקות
ברבע לשש בבוקר כשנכנסתי לרחוב של ג. ראיתי את אשתו כבר מעמיסה במרץ את ריכבם שחנה מתחת לביתם. חניתי ממול ויצאתי לאויר הקפוא שולח לעברה “בונז'ור” מהיר ומתכוון לחזור חזרה לחום המכונית, להמתין עד שג. ירד והיא תסיים להעמיס. סימנים ראשונים של בוקר לח ורטוב הפציעו, וקרעי עננים היו תלויים נמוך מעל ההרים המקיפים את העמק אבל ניראה שהם במגמת העלמות. אתמול היה מבול זלעפות עם סופת רעמים שהרעידה את כל העיירה, אז ג. אמר לי בשיחת טלפון שלא בטוח שנצא. לא כל כך ידעתי לאן יוצאים אבל ג. הבטיח טיול רגלי מעניין שיארך כל היום עם איזו עליה או שתיים, אז באתי. למרות שחששתי.
את ג. הכרתי לפני כחודש ברכיבה הראשונה שלי עם קבוצת אפני ההרים המקומית. ראש הקבוצה הבטיח לי ערב לפני, רכיבה קצרה וקלה רק באזור השטוח בין ההרים לים. כשהגעתי בבוקר במכונית לנקודת המפגש כבר המתינו כארבע רוכבים נוספים. הצעירים עם אפניים סטנדרטיים והזקנים ממני עם אפני הרים חשמליים. ואז ראש הקבוצה אומר לי "נעם אתה רואה את ההר שם למעלה? אז שינינו תוכנית... לשם אנחנו רוכבים הבוקר". הרגליים התחילו קצת לרעוד לי, לא היה ברור איך אני יכול להתחמק עכשיו. ואז פתאום הגיח ג., לא ברור אם אפני הרים או אפני כביש מזיע כולו. התברר שאת הדרך מביתו 20 ק"מ מאיתנו הוא עשה כבר ברכיבה. כשראיתי אותו נרגעתי. הוא מבוגר ממני ב 10 שנים, על אפניים קטנים ומשונים וממילא התעייף כי רכב כבר 20 ק"מ. אז אמרתי לעצמי תירגע נעם. לפחות לא תהיה אחרון.
10 דקות לאחר מכן, כשנישארתי לבד בעליה הראשונה וכולם טסו למעלה כולל ג. משאירים לי רק אבק - הבנתי את טעות החישוב שעשיתי.
בסיום הרכיבה לפני שהתחיל לחזור לביתו ברכיבה של עוד כ-20 ק”מ (ביתו נמצא עיירה לידי) (ואני כזכור חוזר בנסיעה עם רכבי) –עוד הספיק לתת לי כרטיס ביקור שלו ולומר לי בכמה מילים באנגלית, שאם אני רוצה לרכב בסביבה אז שאתקשר. נחמד. אז התקשרתי ובאתי.
“בונז'ור נוא" אשתו קראה לעברי, קולה מרעיד את הדממה של ראשון-שש-בבוקר בשכונה. תוכנית ההמלטות שלי להמתין עד שסיימו את ההכנות במכונית החמימה שלי, נכשלה.
[שעתיים אח"כ על ההר כבר דיסקסו הנשים בצרפתית שקשה מאוד לבטא את השם נועם. ואז אחת ניזכרה שפעם פעם היה איזה זמר ישראלי שקראו לו נעם (לדעתי נעם קניאל לא?) ויש גם זמרת עם שם שפוי יותר בשם "נועה" ובכלל גם ריקה זראי היתה ישראלית]
“למה אין לך מקלות" היא נזפה בי - “אני לא הולך עם מקלות" – עניתי כמתנצל מתקרב למכוניתם. ובכלל, חשבתי לעצמי, אני מאלה שנקשרים למקל. בפעם האחרונה בסובב אנפורנה שלושה שבועות הייתי צמוד למקל עץ. כל יום קצת גילפתי אותו ובסוף הטרק לא יכולתי להפרד כך שהסתובבתי איתו עוד שבוע ברחובות פוקרה.
ג. ירד בדקה לשש לחץ את ידי, והתיישב ליד ההגה. אשתו האיצה בי לשבת מקדימה כי זה בסדר שהיא תשב מאחור עם שתי חברות שתייכף אוספים.
שש בדיוק ג. משחרר קלאצ' ויוצאים.
“רואים שהיית הרבה שנים בצבא" התלוצצתי על הדיוק המדהים שלו.
[לא ברור לי איך ברחתי מכל גמלאי חי"א בראש העין רק לגלות שהחבר הראשון שלי כאן הוא …. גמלאי של חי"א הצרפתי]
כשהגענו לאסוף את החברה השניה ג. מסנן לי בלחישה:
“Shiz-tetitu”
בדרך כלל ג. מדבר אלי באנגלית קלוקלת ואני עונה לו בצרפתית קלוקלת אז אין הרבה סיכוי להבנה.
“Quoi - Qu'est-ce que tu dit”
אני שואל
“Shiz-tetitu”
הוא שוב לוחש לי – אבל אז החברה השניה נכנסה. השתתקנו. והתחלנו סוף לסוף לנסוע לתחילת המסלול.
-חששתי שהבנתי מה שאמר, אבל רק שהגענו לחניון והתחלנו להתארגן ליציאה אשתו התקרבה אלי לוחשת ומצביעה על החברה האחרונה שעלתה:
Elle a quatre-vingt-deux ans
שש וחצי בבוקר. ערפילי הבוקר מתחילים להתפזר, הפציע אור יום אבל עדיין קר. יש לפנינו 20 ק"מ הליכה, כמה עליות וירידות כשהעליה התלולה שבהן היא 875 מטר (מדדתי. בחיי.) ועכשיו מספרים לי שבקבוצתינו הקטנה יש מטיילת בת 82.
(ההמשך יבוא)
Comments